לנה, (שם מוחלף) נאבקה בבעיות פוריות במשך מספר שנים.
היה זה מקור תמידי ללחץ וכאב לב עבורה ועבור האיש שלה.
"אינני מגיעה ממשפחה דתית או מסורתית,
אני אפילו אולי קצת כופרת ואתיאיסטית
אבל כשאני מדברת על המצב שלי אני מאשימה את אלוהים, את אמא אדמה, את העולם. את החיים עצמם."
הכל לא שווה בעיניי.
"אני רוצה להיות אמא יותר מכל דבר אחר. להעניק"
"לא להעניק לילדים אחרים או למשפחה המורחבת. אלא להעניק לילדים שלי."
להעניק את האהבה והתמיכה שמעולם לא קיבלה.
"אני רוצה ליצור משפחה מאושרת שתעשה אותי גאה. אבל אני מתקשה. להרות."
"הייתי אצל כמה רופאים ומומחים, אבל הם לא מצאו אצל אף אחד מאתנו מה לא בסדר. והצביעו (בהאשמה חלולה) שזה יכול להיות פסיכולוגי או רגשי."
שאלתי אותה כיצד הגיעה אליי?
לא קל היה לה לחשוב על טיפולים אלטרנטיביים לבעיות פוריות.
אבל באחת הפגישות עם רופא משפחה חדש שהגיע למרפאה שמה לב שאוזניה וקפלי עורה מגרדים להחריד. כבר תקופה ארוכה.
היא ניסתה לגרד בדיסקרטיות, אבל נראה היה שהגירוד רק החמיר.
הרופא באופן מפתיע הקשיב לכל סיפורה, בדק אותה בקפידה ועבר אתה על התיק הרפואי שלה למען ההכרות הראשונית שלהם
"לא רופא נשים. רופא משפחה. שגרתי. אבל 'מלאך' " לדבריה
הוא שם לב לגרד באוזניים ובקפלי הגוף. ושאל אותה אם יש לה אלרגיות או בעיות עור.
היא הנידה בראשה. ואמרה שתמיד היה לה עור רגיש ושנהגה להשתמש במוצרים טבעיים כדי להרגיע. אמרה שאיננה יודעת מה גרם לגרד, שהחמיר בחילופי העונות וכשהייתה לחוצה או חרדה.
היא חשבה שזו פטרייה, או אקזמה וביקשה טיפול משחתי אולי- ..?
הוא חייך ואמר לה שיש לו חדשות טובות בשבילה. שחשוב לו לעזור לה. הוא אמר שהוא יודע מה גורם לה לגרד. הוא אמר שזו לא מחלה או הפרעה. שלח אותה לכמה בדיקות מקיפות והסביר שיש לה מוטציה גנטית נדירה.
הוא אמר שכבר הצליח לעזור בעבר לכמה כמוה ושכולם הגיעו לתוצאות מרשימות. ושהוא יכול לעזור גם לה, אם היא מוכנה לנסות.
ובמקביל גם שלח אותה לטיפול הוליסטי. ריפוי קוואנטי.
היא הביטה בו בחוסר אמון אבל גם קצת בסקרנות. תהתה אם הוא משוגע.
אבל החליטה לתת לזה הזדמנות. וגם הזדמנות לעצמה. היא הסכימה לתוכנית הטיפול שלו.
ולא הצטערה.
כשהגיעה למפגש אתי היא הרגישה חסרת תקווה ומתוסכלת.
היא האשימה את עצמה באי הפוריות שלה.
היא תהתה אם זה עונש על היותה אדם רע.
על שנכשלה בלממש את הנשיות שבה.
היא מספרת שעוד בחדר ההמתנה של הקליניקה היא יושבת;
יודעת שהשאלות יהיו קשורות לעולמה הפנימי שמתבטא בסימפטומים החיצוניים שלה,
אז היא מתבוננת פנימה..
נכון, היא תמיד שנאה את הגוף שלה. מאז שהייתה ילדה קטנה היא הרגישה שהיא שונה מכולם.
הוריה החדירו בה רגשי נחיתות
תמיד ביקרו את המראה שלה, את הופעתה, את הציונים שלה, את החברים שלה, ואת הבחירות שלה.
הם מעולם לא שיבחו אותה או עודדו אותה להגשים את חלומותיה.
תמיד הסתכלו לה לתוך הצלחת וכמה היא אוכלת.
אמרו לה שהיא מסריחה.
שמנה מדיי בשביל ללמוד בלט
תמיד הענישו אותה כשהבית (לא רק החדר שלה) היה לא מסודר ונקי מספיק.
תמיד דרשו ממנה להיות נעימה ונחמדה לכולם. והיא השתדלה
אלוהים כמה היא השתדלה!!
ואפילו בחרה ללמוד תואר שני בחינוך כי זו הייתה בחירה "בטוחה" יותר, במקום ללכת בעקבות תחומי העניין האמיתיים שלה.
..ועם כל זה ואפילו ולמרות..
הם גרמו לה להרגיש שהיא לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק יפה.
והשוו אותה לאחרים. שמולם היא הרגישה כלום. אפס.
היא גדלה עם הערכה עצמית נמוכה ותחושת בושה עמוקה.
נמנעה ממצבים חברתיים ומיחסים אינטימיים. והרגישה שאין לה מה להציע לעולם.
היא קברה את עצמה בספרים ובאמנות, מנסה לברוח מהמציאות שלה.
ואם זה לא מספיק, גם שם בתוך ביתה, כשבגרה והקימה את הקן הפרטי והמיוחד עם החבר הכי טוב שלה, הכל נסדק.
היא שמה לב כשהוא ראה אחרות וחשק בהן,
היא התכנסה עמוק יותר לתוך עצמה כהוא ביקש לקיים יחסי מין בשלישיות
כששמר על קשר עם חברותיה הקרובות בסתר. והיא ידעה את זה.
כשצפה בפורנו בזמנו הפרטי ולתוך הלילות והיה עייף. תמיד. לקראתה.
אבל האם זה מה שנותר לה?
להרגיש קורבן? להצמד לאומללות שלה? להאשים את כולם ואת עצמה ?
שוב ושוב ושוב ושוב
גם כמה ימים לאחר מכן
כשישבה בחדר ההמתנה של מרפאת הפוריות, היא לא יכלה שלא להתבייש בגופה.
במקביל לטיפול הרפואי שקיבלה לבעיות העור שלה,
תוך כדי הטיפולים במרפאה, ובמהלך הפגישות היא מספרת שהבינה שם שהגרד היה סמן לרגישות שלה לרגשותיהם של אחרים. כשהיא באה במחיצת אדם כועס, עצוב, מפוחד או מלא שנאה, היא חשה את האנרגיה השלילית דרך העור שלה וזה גורם לה לגרד.
ההבנה הזו שחלחלה בה, שיש לה את היכולת לחוש רגשות של אנשים אחרים באמצעות מגע פיזי,
ושהרגישות הזו משפיעה גם הפוריות שלה. ההבנה הזו חידדה לה שזה מה שחסם אותה מלהיכנס להריון.
כי כשניסו להרות - היא ובן זוגה, היא הרגישה את החרדה והלחץ שלו במגע, ולפעמים גם את הרתיעה..
הבינה שאם היא רוצה ללדת, היא צריכה להירגע וליהנות. אתו. (?)
אבל, (היא שואלת את עצמה) האם, למרות שהיא אוהבת אותו.. היא תצליח?
הטכניקה לימדה אותה לשלוט ברגישות שלה ולהשתמש בה.
"לסנן" את הרגשות השליליים של האחרים ולהתמקד במה שחיוני לה
וגם לתעל את היצירתיות והאינטליגנציה הגבוהה שלה לפעילויות יצרניות ומספקות.
לנה החלה להחלים רגשית.
היא בחרה להיפטר מהבושה וחוסר הביטחון שלה, לאמץ את האני האמיתי הצעיר והרענן שלה שלה, להפתח אל תשוקותיה. היא השקיעה את עצמה בציור ובכתיבה , ולמדה כיצד לבטא את עצמה באמצעותם וגם לחלוק את חזונה עם העולם.
כיצד להתחבר לאנשים אחרים ברמה עמוקה יותר ולהזדהות איתם מבלי לאבד את עצמה.
היא גם למדה לאהוב את עצמה ולהעריך את הגוף שלה.
היא הבינה שהבושה וחוסר הביטחון שחשה כל חייה אינם שלה, אלא תוצר של הסביבה שהתנתה אותה להרגיש לא ראויה.
שהבושה שלה היא בעצם מתנה נשמתית שקיבלה מהוריה ומהחברה בכללותה - זרז לצמיחה ושינוי. היא יכולה לבחור אם להמשיך להחזיק בה.
היא גם גילתה שהידע הרחב שלה בחינוך היה נכס יקר ערך, שכן הוא עזר לה להבין את הגורמים הפיזיים והרגשיים שהשפיעו על חייה.
במבט לאחור על המסע שלה,
לנה הבינה שתפקידה הקודם כאישה ביישנית וחסרת ביטחון עזר לה להתפתח למי שהיא היום. כל זה בעצם בא ללמד אותה חוסן, אמפתיה ואת החשיבות של התבוננות עצמית.
וכך היא קיבלה את המתנה הזו שאפשרה לה לראות את היופי והפוטנציאל הגלום בעצמה ובאחרים.
היא גם הבינה שהבושה שלה היא לא משהו להתבייש בו, אלא משהו שיש להכיר תודה עליו כמורה דרך ומפתח לחיים של בטחון, רווחה ונוחות בתוך עצמה.
היום היא בהריון שני, בשבוע ה 15
