הכח שבאין. הארועים האחרונים מזכירים לי שקראתי שבאחת מהרצאותיו בתחום ה"פילוסופיה של הביולוגיה" פנה פרופ' ליבוביץ המתבגר לקהל ואמר :"דעו לכם שבזמן השיחה שלנו כולכם התקרבתם שעה וחצי לעבר מותכם". רוב הקהל פרץ בצחוק. פרופ' ליבוביץ התרגז מאוד וסינן- "זה ממש לא מצחיק".
הרעיון שאנחנו חיים ומתים ממש בו זמנית ממש לא מצחיק אותי אבל גורם לי להרבה מחשבות (כמה מפתיע...) בעיקר על העובדה שאנחנו כל החיים נפרדים מאנשים. מכל מני סיבות. בזמן שאנחנו חיים את חיינו, חייהם של אחרים נפסקים. יום אחד אחרים ימשיכו בשגרת חייהם ושלנו יפסקו. ועד אז? אנחנו ממשיכים לחיות- להתחבר- להפרד. דמויות אהובות- קרובות או רחוקות הולכות לעולמן, אנחנו מתאהבים ונפרדים, קושרים קשרי חברות עזים והללו עוברים לארץ זרה לפתע, אנחנו מגדלים ילדים הכרוכים אחרינו בילדותם ונפרדים מאיתנו לדרכם בבגרותם... עולם כמנהגו נוהג. קשה לעיתים לעכל. אכן קשים רגעי הפרידה הללו, ההבנה כי אין לך (לכאורה) חלק יותר בחייו של זה או של זה בחייך, או במקביל ההבנה כי תפקידו בחייך השתנה, תחושות מורכבות ביותר.
יש לעצור לרגע ולשאול את עצמנו- האם הפרידה היא ממשית? האם באמת לאדם זה אין יותר חלק בחיינו? האין קשר האהבה-הערכה-קרבה או כל סוג אחר של חיבור שנוצר, ממשיך להתקיים בפני עצמו? לעיתים ללא ההכרח בנוכחותו של זה? האין הזכרונות הצרובים, רגעי האושר, ההבנה והצמיחה שאותו אדם תרם לחיינו מספיקים? האם הרצון שלנו לאחוז בקיים, לא לשחרר ולתת לו ללכת לאן שהיקום יוביל בדרכו החכמה, אינו אנוכי ביסודו? או אולי זוהי עצלות פנימית שלנו מן המאמץ לגרום למשהו חדש לקרות במקום להשען לנצח על מה שאיננו עוד?...
נטלי נוי כהן- אימון בגישה רוחנית לאיזון גוף נפש.
