או: איך קוף אחד נכנס לים והמדע עדיין מתלבט אם להוציא מגבת
The Aquatic Ape Theory
by Elaine Morgan
יש רעיונות שנולדים לאט.
כמו יבשת שזזה מילימטר בשנה, או אמת שלא נוח לה להיכנס לחדר מלא פרופסורים
הפעם לא מדובר בעוד ספר שמונח על מדף בעברית, גם לא מתורגם, ולא עבר ועדת עריכה. ואני בספק אם היה עובר את הצנזורה של מפיצי הספרים בישראל..
הספר של איליין מורגאן למען האמת, גם לא ממש “התקבל” רשמית בשום מדף מסודר.
אבל זה לא אומר שאין סיבה להכיר אותו. כי זה לא ספר שדורש אמונה,
הוא דורש הקשבה.
מי שסקרן באמת יכול גם להקשיב
יש לא מעט ראיונות, הרצאות וקטעי שיחה שלה ביוטיוב, חלקם אפילו עם כתוביות מתורגמות, שמאפשרים להבין את הרעיון בלי להיות ביולוג, ובלי להישבע אמונים לתיאוריה.
הרעיון של הסופרת איליין מורגאן הוא כזה:
הרבה לפני שהיא עצמה כתבה מילה אחת, ישב באוקספורד בשנות השלושים פרופסור צעיר לביולוגיה ימית בשם סר אליסטר הארדי, והעז לחשוב מחשבה אחת מסוכנת:
אולי בתוך הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מוצא האדם, פשוט חסר פרק. הפרק עם המים..
אולי היה שם גם מים. חוף. ביצות. ים רדוד, או מקום שבו הגוף נדרש להסתגל לסביבה רק בצורה אחרת לגמרי?
הארדי היה חכם. לאו דווקא כי צדק, אלא כי הבין איך עובד המדע. הוא חיכה שלושים שנה לפני שפרסם, הוא ידע שטיעון טוב לא נמדד רק באומץ אלא בעיתוי ושהאקדמיה לא תזרום עם הקריירה המדעית שלו.
כשפרסם סוף-סוף מאמר קצר ב-1960, המדע נזף בו קלות, טפח לו על הראש, ואז עשה את מה שהוא עושה הכי טוב: העביר נושא.
וכאן נכנסת איליין מורגאן, שהיא לא מדענית מן המניין. לא פרופסורית. היא תסריטאית. היא סופרת, אישה. פמיניסטית. כלומר - מועמדת מושלמת להתעלמות.
ב-1972 היא מפרסמת את The Descent of Woman, - האישה ההגונה (והחסודה) ספר שמביט על האבולוציה ושואל שאלה אחת פשוטה ומטרידה: איך קרה שהסיפור כולו נכתב מנקודת מבטו של צייד מזוקן, בזמן שהגוף האנושי מספר סיפור הרבה יותר מורכב? הקהל אהב. המדע התקשה לעכל. כי מורגאן לא המציאה אנטי- תיאוריה, היא פשוט הצביעה על עובדות שלא הסתדרו עם הסיפור המקובל: הליכה זקופה. עור חשוף. שכבת שומן תת-עורית שנראית בעולם הביולוגיה כחריגה ולא אופיינית ליונק יבשתי. שליטה רצונית בנשימה - כתנאי מוקדם לדיבור. אלו תכונות שכמעט ולא קיימות אצל יונקים יבשתיים - אבל מוכרות היטב אצל יונקים שחזרו, בשלב כלשהו, אל המים.
אז אם תחילת הדרך הייתה בשכשוך, בליקוט מזון במים רדודים, במעבר מנחל לנחל אז הליכה על שתיים כבר לא נראית כמו תעלומה אלוהית או מוטציה פלאית. המים הם הדבר היחיד שגורם לכל פרימט לקום ולעמוד זקוף. ושליטה בנשימה, היא איננה מותרות, היא תנאי קיומי.
אבל כרגיל המדע אמר: "אין צורך בתאוריה חדשה. הסוואנה מסבירה הכול.” גם אם הזעה מבזבזת מים ומלח דווקא במקום שבו אין הרבה מהם, גם אם שומן גוף מיותר הוא משקל עודף בחום כבד, גם אם אין הסכמה אחת על התיאוריה למה באמת קמנו על שתי רגליים, הקו היה ברור: לא מוסיפים רעיון חדש כשיש ישן, גם אם הוא חורק וגם אם הוא כבר לא מסביר הכול כמו פעם. וכך עברו השנים. מורגאן המשיכה לכתוב. חמישה ספרים. הלעג פחת. ההתנגדות נחלשה.
ואז, בלי דרמה, הגיעה התגלית השקטה: כך הסתבר, שה'סוואנה' פשוט לא הייתה שם כפי שחשבו. בדיקות אבק, מאובנים ותיארוך מחדש הראו שבתקופה שבה אבותינו כבר הילכו זקופים, הנוף היה רטוב יותר, מיוער יותר, חופי יותר. הפרדיגמה התחילה לאבד סמכות. פרופסורים הודו שטעו. פילוסופים תהו בקול למה פוסלים רעיון מבלי לנמק. אוקספורד, קיימברידג’, הרווארד - פתחו דלת. ציורים של הומינידים ליד המים כבר לא נראו מגוחכים והרעיון שלפחות חלק מאבותינו חיו על קו החוף - הפך לגיטימי. הביקורות על ספריה האחרונים של מורגאן היו זהירות, אך כבר לא מבטלות. כך, ביום שבו הרעיון נכנס למחשבה המיינסטרימית, רוב המתנגדים יאמרו: "האמת? תמיד חשבתי שיש בזה משהו.”
לפעמים קורה שסיפורים על מוצא האדם משקפים דימוי תרבותי של “מי אנחנו רוצים להיות”. זה כבר מעבר לאבולוציה - זו אנתרופולוגיה.
כיום כשאנחנו חיים בעידן שבו בינה מלאכותית, ביולוגיה סינתטית ואקלים שוב מערערים סיפורים נוחים, היום זה כבר לא קוף שנכנס לים.
זו תודעה שנכנסת לרשת, וגוף אנושי שמתברר כפחות “מכונה יבשתית” ויותר מערכת נוזלית, אדפטיבית, רגישה לסביבה.
בינה מלאכותית מערערת את ההגדרה של “אינטליגנציה” והגוף האנושי כבר איננו מכונה עם הוראות שימוש, אלא יותר כמו תודעה, כמו מערכת אפיגנטית חכמה, רגישה, נוזלית, שחיה בקשר מתמיד עם הסביבה, התדר, הקצב, והנשימה הקוסמית.
במשך מאות שנים התרגלנו לחשוב על עצמנו כיצורים יבשתיים, כובשים, מתקדמים קדימה, עומדים זקופים מול הטבע ופתאום נכנסים לחיינו מושגים אחרים:
רשתות במקום היררכיה ופירמידה. קשר במקום שליטה. שיתוף במקום כיבוש. זרימה במקום מאבק.
יש מי שקוראים לזה “עידן הדלי”.
יש מי שמעדיפים לא לערב אסטרולוגיה בשיחה רצינית. אבל גם מי שלא מאמין בכוכבים
לא יכול להתעלם מהשפה. הדלי מכיל מים. והמים מקיימים מערכת סגורה ותמיד חוזרים. עידן הדלי, בשפת התרבות, הוא תיאור של מעברים. בדיוק כמו הסיפור של מורגאן. גם כאן, הרעיונות החדשים לא מבקשים למחוק את הישנים.
הם רק מבקשים להפסיק להתנהג כאילו יש רק דרך אחת להיות “אנושי”.
ושוב המדע אומר:
“אין צורך למהר. זה יסתדר במסגרת הקיימת.” אבל ההיסטוריה מלמדת שכל סיפור שמסתדר מהר מדי בדרך כלל מפספס משהו.
הרעיון של הסופרת איליין מורגאן הוא כזה:
הרבה לפני שהיא עצמה כתבה מילה אחת, ישב באוקספורד בשנות השלושים פרופסור צעיר לביולוגיה ימית בשם סר אליסטר הארדי, והעז לחשוב מחשבה אחת מסוכנת:
אולי בתוך הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מוצא האדם, פשוט חסר פרק. הפרק עם המים..
אולי היה שם גם מים. חוף. ביצות. ים רדוד, או מקום שבו הגוף נדרש להסתגל לסביבה רק בצורה אחרת לגמרי?
הארדי היה חכם. לאו דווקא כי צדק, אלא כי הבין איך עובד המדע. הוא חיכה שלושים שנה לפני שפרסם, הוא ידע שטיעון טוב לא נמדד רק באומץ אלא בעיתוי ושהאקדמיה לא תזרום עם הקריירה המדעית שלו.
כשפרסם סוף-סוף מאמר קצר ב-1960, המדע נזף בו קלות, טפח לו על הראש, ואז עשה את מה שהוא עושה הכי טוב: העביר נושא.
וכאן נכנסת איליין מורגאן, שהיא לא מדענית מן המניין. לא פרופסורית. היא תסריטאית. היא סופרת, אישה. פמיניסטית. כלומר - מועמדת מושלמת להתעלמות.
ב-1972 היא מפרסמת את The Descent of Woman, - האישה ההגונה (והחסודה) ספר שמביט על האבולוציה ושואל שאלה אחת פשוטה ומטרידה: איך קרה שהסיפור כולו נכתב מנקודת מבטו של צייד מזוקן, בזמן שהגוף האנושי מספר סיפור הרבה יותר מורכב? הקהל אהב. המדע התקשה לעכל. כי מורגאן לא המציאה אנטי- תיאוריה, היא פשוט הצביעה על עובדות שלא הסתדרו עם הסיפור המקובל: הליכה זקופה. עור חשוף. שכבת שומן תת-עורית שנראית בעולם הביולוגיה כחריגה ולא אופיינית ליונק יבשתי. שליטה רצונית בנשימה - כתנאי מוקדם לדיבור. אלו תכונות שכמעט ולא קיימות אצל יונקים יבשתיים - אבל מוכרות היטב אצל יונקים שחזרו, בשלב כלשהו, אל המים.
אז אם תחילת הדרך הייתה בשכשוך, בליקוט מזון במים רדודים, במעבר מנחל לנחל אז הליכה על שתיים כבר לא נראית כמו תעלומה אלוהית או מוטציה פלאית. המים הם הדבר היחיד שגורם לכל פרימט לקום ולעמוד זקוף. ושליטה בנשימה, היא איננה מותרות, היא תנאי קיומי.
אבל כרגיל המדע אמר: "אין צורך בתאוריה חדשה. הסוואנה מסבירה הכול.” גם אם הזעה מבזבזת מים ומלח דווקא במקום שבו אין הרבה מהם, גם אם שומן גוף מיותר הוא משקל עודף בחום כבד, גם אם אין הסכמה אחת על התיאוריה למה באמת קמנו על שתי רגליים, הקו היה ברור: לא מוסיפים רעיון חדש כשיש ישן, גם אם הוא חורק וגם אם הוא כבר לא מסביר הכול כמו פעם. וכך עברו השנים. מורגאן המשיכה לכתוב. חמישה ספרים. הלעג פחת. ההתנגדות נחלשה.
ואז, בלי דרמה, הגיעה התגלית השקטה: כך הסתבר, שה'סוואנה' פשוט לא הייתה שם כפי שחשבו. בדיקות אבק, מאובנים ותיארוך מחדש הראו שבתקופה שבה אבותינו כבר הילכו זקופים, הנוף היה רטוב יותר, מיוער יותר, חופי יותר. הפרדיגמה התחילה לאבד סמכות. פרופסורים הודו שטעו. פילוסופים תהו בקול למה פוסלים רעיון מבלי לנמק. אוקספורד, קיימברידג’, הרווארד - פתחו דלת. ציורים של הומינידים ליד המים כבר לא נראו מגוחכים והרעיון שלפחות חלק מאבותינו חיו על קו החוף - הפך לגיטימי. הביקורות על ספריה האחרונים של מורגאן היו זהירות, אך כבר לא מבטלות. כך, ביום שבו הרעיון נכנס למחשבה המיינסטרימית, רוב המתנגדים יאמרו: "האמת? תמיד חשבתי שיש בזה משהו.”
לפעמים קורה שסיפורים על מוצא האדם משקפים דימוי תרבותי של “מי אנחנו רוצים להיות”. זה כבר מעבר לאבולוציה - זו אנתרופולוגיה.
כיום כשאנחנו חיים בעידן שבו בינה מלאכותית, ביולוגיה סינתטית ואקלים שוב מערערים סיפורים נוחים, היום זה כבר לא קוף שנכנס לים.
זו תודעה שנכנסת לרשת, וגוף אנושי שמתברר כפחות “מכונה יבשתית” ויותר מערכת נוזלית, אדפטיבית, רגישה לסביבה.
בינה מלאכותית מערערת את ההגדרה של “אינטליגנציה” והגוף האנושי כבר איננו מכונה עם הוראות שימוש, אלא יותר כמו תודעה, כמו מערכת אפיגנטית חכמה, רגישה, נוזלית, שחיה בקשר מתמיד עם הסביבה, התדר, הקצב, והנשימה הקוסמית.
במשך מאות שנים התרגלנו לחשוב על עצמנו כיצורים יבשתיים, כובשים, מתקדמים קדימה, עומדים זקופים מול הטבע ופתאום נכנסים לחיינו מושגים אחרים:
רשתות במקום היררכיה ופירמידה. קשר במקום שליטה. שיתוף במקום כיבוש. זרימה במקום מאבק.
יש מי שקוראים לזה “עידן הדלי”.
יש מי שמעדיפים לא לערב אסטרולוגיה בשיחה רצינית. אבל גם מי שלא מאמין בכוכבים
לא יכול להתעלם מהשפה. הדלי מכיל מים. והמים מקיימים מערכת סגורה ותמיד חוזרים. עידן הדלי, בשפת התרבות, הוא תיאור של מעברים. בדיוק כמו הסיפור של מורגאן. גם כאן, הרעיונות החדשים לא מבקשים למחוק את הישנים.
הם רק מבקשים להפסיק להתנהג כאילו יש רק דרך אחת להיות “אנושי”.
ושוב המדע אומר:
“אין צורך למהר. זה יסתדר במסגרת הקיימת.” אבל ההיסטוריה מלמדת שכל סיפור שמסתדר מהר מדי בדרך כלל מפספס משהו.